אלגוריתם בדיקת אורך רגליים -לקלינאי

השלב הראשוני -בדיקת אורך רגליים

התצפית הקלינית בעמידה

השלב הפותח של כל הערכה קלינית הוא התבוננות מדוקדקת במטופל העומד על שתי רגליו. זוהי בדיקה איכותית הנמשכת בין שלושים לשישים שניות בלבד, אך היא מספקת מידע חשוב על נוכחות אי-שוויון משמעותי. הרגישות של בדיקה זו אינה גבוהה – היא נעה בטווח של שישים עד שבעים אחוזים בלבד – והיא מסוגלת לזהות רק הבדלים גדולים יחסית, מעל חמישה עשר עד עשרים מילימטרים.

הבודק המנוסה יחפש סימנים עקיפים לנוכחות אי-שוויון: הטיית האגן לכיוון אחד, נוכחות עקמת פיצוי במישור הפרונטלי, אסימטריה בגובה הכתפיים, ונטייה של המטופל לעמוד עם ברך כפופה בצד אחד. ממצאים אלו מהווים רמזים קליניים חשובים, אך אין להסתפק בהם לצורך קבלת החלטות טיפוליות. תפקידם העיקרי הוא להכווין את הבודק באשר לצורך בהערכה מפורטת יותר.

בדיקת הבדל אורך רגליים בעמידה – פרוטוקול קליני

תנוחת מוצא

המטופל עומד יחף על משטח ישר ויציב.
יש להקפיד על:

• רגליים צמודות
• ברכיים נעולות ביישור מלא
• יציבה זקופה, מבט לפנים
• חלוקת משקל שווה ככל האפשר בין שתי הגפיים

תנוחה זו נועדה לצמצם פיצויים אקטיביים ולהביא את האגן למנח נייטרלי ככל שניתן.

שלב ראשון – הערכה פאלפטורית של האגן

המטפל ניצב מאחורי המטופל ומניח את ידיו באופן סימטרי על פסגות הכסל (Iliac Crests).
באמצעות מישוש עדין אך מדויק, מוערך הבדל הגובה היחסי בין הצד הימני לשמאלי.

לאחר מכן מתבצעת הערכה חוזרת על ידי הנחת הידיים על ה־ASIS (Anterior Superior Iliac Spines) משני הצדדים, תוך בחינת:

• גובה יחסי
• סימטריה קדמית של האגן

השוואת הממצאים בין ה־iliac crests ל־ASIS חשובה ביותר:

• ממצאים דומים בשני האתרים מחזקים חשד לאי־שוויון אורכי (מבני ).
• אי־התאמה ביניהם עשויה להעיד על רוטציה אגנית או רכיב מנחי ולא על קיצור אורכי טהור.

שלב שני – מבחן הקוביות (Standing Block Test)

המטופל נותר באותו מנח עמידה בסיסי:
יחף, רגליים צמודות, ברכיים נעולות ויציבה זקופה.

קוביות קשיחות מוכנסות בהדרגה מתחת לרגל הקצרה המשוערת, במטרה לאזן את גובה האגן.

הקוביות מוכנסות לפי סדר עולה:
3 מ״מ → 6 מ״מ → 10 מ״מ → 13 מ״מ → 16 מ״מ → 20 מ״מ

לאחר כל תוספת, המטפל מבצע הערכה חוזרת של:

• גובה ה־ASIS משני הצדדים
• גובה פסגות הכסל (Iliac Crests)

המטרה היא לזהות את הגובה שבו מתקבלת סימטריה מרבית של האגן במישוש ובתצפית.

גובה הקוביות המצטבר בנקודה זו נרשם כ־הבדל אורך תפקודי משוער.

פירוש קליני של הממצאים

• אם אותו גובה קוביות מאזן הן את ה־ASIS והן את ה־iliac crests –
  סביר שמדובר באי־שוויון אורכי משמעותי תפקודית.
• אם נדרש גובה שונה לאיזון קדמי (ASIS) לעומת אחורי (iliac crest) –
  יש לשקול רוטציה אגנית או רכיב פונקציונלי דומיננטי.
• חוסר עקביות בין חזרות מחייב בדיקה חוזרת או מעבר להדמיה.

חזרות ומהימנות

בדומה להמלצות המחקריות הקלאסיות, יש לבצע את הבדיקה לפחות שלוש פעמים.

לדוגמה:

• מדידה 1: 12 מ״מ
• מדידה 2: 12 מ״מ
• מדידה 3: 15 מ״מ

הממוצע הוא 13 מ״מ של אי־שוויון תפקודי, כאשר הרגל שמתחתיה הוכנסו הקוביות מוגדרת כקצרה יותר תפקודית.

מחקרים הראו כי חזרה על המדידה ומיצוע התוצאות:

• מעלה את מהימנות הבדיקה לטווח של 91%–95%
• מפחיתה את שגיאת המדידה לכ־2–3 מ״מ

ביסוס מחקרי ופרשנות קלינית

• Friberg (1983) חקר בדיקת בלוקים בעמידה תוך שימוש בפלפציה של פסגות הכסל, ומצא רגישות של כ־84% בזיהוי הבדלים מעל 5 מ״מ בהשוואה למדידה רדיוגרפית.
  פרשנות: פלפציה ידנית, כאשר היא מבוצעת באופן שיטתי, מהווה כלי סקר יעיל לאי־שוויון תפקודי.
• McCaw & Bates (1991) הדגימו מהימנות בין־בודקים גבוהה (ICC ≈0.91) בבדיקת בלוקים, גם כאשר ההערכה התבססה על זיהוי סימטריה אגנית ולא רק על אמצעי מדידה מכניים.
  פרשנות: הדיוק תלוי בפרוטוקול מסודר ובחזרות, לאו דווקא בכלי מדידה אלקטרוני.
• Alfuth et al. (2021) בסקירה שיטתית הדגישו כי בדיקות קליניות תפקודיות, כולל Block Test עם הערכה פאלפטורית, יעילות בעיקר להבדלים בינוניים וגדולים, אך אינן תחליף להדמיה כאשר נדרש דיוק אנטומי גבוה.
  פרשנות: הבדיקה מצוינת לקבלת החלטות שמרניות ראשוניות, אך אינה מספיקה לבדה לקביעת קיצור אנטומי קבוע.

סיכום קליני

בדיקת הבלוקים עם הערכה פאלפטורית קדמית ואחורית:

• משקפת אי־שוויון תפקודי אמיתי בעמידה
• מאפשרת לזהות רכיבי הטיה ורוטציה אגנית
• מציגה מהימנות טובה כאשר מבוצעת בפרוטוקול מסודר וחוזר

עם זאת, כאשר האי־שוויון מוערך כעולה על 10–15 מ״מ, כאשר קיימת אי־עקביות בין המדידות, או כאשר מתוכננת התערבות קבועה –
יש להשלים את ההערכה באמצעות הדמיה רדיולוגית ייעודית.

[split]

המדידה בשכיבה

המעבר לשלב המדידה הכמותית מסמן נקודת מפנה באיכות ההערכה הקלינית. השיטה הראשונה שנבחן היא המדידה הישירה באמצעות סרט מדידה מהקדמת עמוד השדרה הכסלי העליון לקצה הקרסול הפנימי. זוהי שיטה שנבדקה בהרחבה בספרות המחקרית, במיוחד על ידי Beattie ועמיתיו בשנת תשע מאות תשעים, והיא מציגה פרמטרים פסיכומטריים מרשימים.

מקדם הקורלציה התוך-מעמדי של שיטה זו נע בין תשעים וארבעה לתשעים ושמונה אחוזים, מה שמעיד על אמינות מצוינת. שגיאת המדידה הסטנדרטית עומדת על שלושה נקודה שבעה מילימטרים, והיכולת לזהות שינוי מינימלי משמעותי נעה בטווח של שישה עד עשרה מילימטרים. הרגישות של השיטה להבדלים העולים על עשרה מילימטרים היא גבוהה – בין שמונים וחמישה לתשעים אחוזים.

הכנת המטופל לבדיקה היא קריטית להשגת תוצאות מהימנות. המטופל שוכב על משטח קשיח בשכיבת גב, כאשר הרגליים נמצאות במצב נייטרלי ללא רוטציה פנימית או חיצונית. הברכיים חייבות להיות ישרות לחלוטין, והאגן מיושר באופן סימטרי – דבר שמאומת על ידי פלפציה זהירה של שתי הקדמות עמוד השדרה הכסלי. כל סטייה מתנאי ההכנה הללו עלולה להשפיע על דיוק המדידה.

תהליך המדידה עצמו דורש קפדנות רבה. הבודק מסמן בבירור את הקדמת עמוד השדרה הכסלי בשני הצדדים ואת קצה הקרסול הפנימי בשני הצדדים. לאחר מכן הוא מודד את המרחק בסנטימטרים ומילימטרים מכל קדמת עמוד השדרה כסלי לקרסול המתאים. הנקודה המהותית ביותר היא שהמדידה חייבת להתבצע שלוש פעמים, עם מרווח של כדקה בין מדידה למדידה, ואז מחושב ממוצע של שלוש התוצאות. גישה זו מפחיתה באופן משמעותי את שגיאת המדידה ומשפרת את שגיאת המדידה הסטנדרטית לכשני וחצי מילימטרים.

דוגמה מעשית תמחיש את התהליך: נניח שבצד הימני המדידות היו תשעים ושניים נקודה שלושה סנטימטרים, תשעים ושניים נקודה חמישה סנטימטרים, ותשעים ושניים נקודה ארבעה סנטימטרים. הממוצע הוא תשעים ושניים נקודה ארבעה סנטימטרים. בצד השמאלי המדידות היו תשעים ואחד נקודה שתיים סנטימטרים, תשעים ואחד נקודה שלושה סנטימטרים, ותשעים ואחד נקודה ארבעה סנטימטרים. הממוצע הוא תשעים ואחד נקודה שלושה סנטימטרים. ההבדל הוא אחד עשר מילימטרים, כאשר הרגל הימנית ארוכה יותר.

הפרשנות של התוצאות דורשת הבנה של המגבלות הסטטיסטיות. הבדל של אפס עד חמישה מילימטרים ככל הנראה נמצא בתוך טווח שגיאת המדידה ונחשב תקין מבחינה קלינית. הבדל של שישה עד עשרה מילימטרים מצביע על נוכחות סבירה של אי-שוויון קל, אך ייתכן שעדיין נמצא בגבול שגיאת המדידה. רק כאשר ההבדל עולה על עשרה מילימטרים אנו יכולים להיות בטוחים יותר בנוכחות אי-שוויון משמעותי, ובשלב זה מומלץ המעבר לשלב הבא של ההערכה.

חשוב לציין התאמות הנדרשות לאוכלוסיות מיוחדות. במטופלים עם מדד מסת גוף העולה על שלושים, כפי שהראו Hanada ועמיתיו, הדיוק יורד באופן ניכר. במקרים כאלה יש לשקול מעבר מהיר יותר לבדיקה התפקודית או אפילו להדמיה רדיולוגית. כמו כן, כאשר קיימות קונטרקטורות המונעות יישור מלא של הרגליים, חשוב לתעד עובדה זו ולהמשיך לבדיקה התפקודית שאינה תלויה ביכולת היישור המלא.

בדיקת כיפוף הברכיים (Galeazzi / Allis Test)

מטרת הבדיקה

בדיקת Galeazzi (המכונה לעיתים גם Allis test) היא בדיקה קלינית אבחנתית–השוואתית, שמטרתה לזהות אי־שוויון יחסי בין מקטעי הירך והשוק.
הבדיקה אינה נועדה למדוד אי־שוויון כולל של אורך הגפה במילימטרים, אלא לספק מידע על מקור הקיצור – פמורלי לעומת טיביאלי.

אופן ביצוע הבדיקה – פרוטוקול מדויק

1. המטופל שוכב על גבו על משטח ישר וקשיח.
2. האגן מיושר ככל האפשר (ללא הטיה או רוטציה).
3. שתי הירכיים והברכיים מכופפות ל־90°, כאשר:
   • כפות הרגליים מונחות שטוחות על המיטה
   • הקרסוליים בקו אחד
   • המרחק בין העקבים שווה
4. הקלינאי מתבונן במטופל משתי זוויות:
   • מבט קדמי (או מכיוון כפות הרגליים)
   • מבט צידי

פירוש הממצאים

הערכה במבט קדמי (גובה הברכיים)

• אם ברך אחת נמוכה יותר מהשנייה →
  הדבר מעיד לרוב על קיצור פמורלי בצד הברך הנמוכה.

הערכה במבט צידי (מיקום קדימה–אחורה)

• אם ברך אחת קדמית יותר ביחס לשנייה →
  הדבר מעיד על קיצור טיביאלי בצד הברך האחורית.

שילוב הממצאים

• הבדיקה מאפשרת לקלינאי להעריך:
  • האם הקיצור הוא בעיקר בירך
  • בעיקר בשוק
  • או שילוב של השניים

מה הבדיקה כן יודעת לתת

✔️ לוקליזציה של מקור הקיצור (פמור לעומת טיביה)
✔️ כלי סקר מהיר ולא פולשני
✔️ ערך גבוה במיוחד ב־ילדים (לדוגמה: DDH, פגיעות גדילה)
✔️ סיוע בקבלת החלטה האם יש צורך בהדמיה ממוקדת

מה הבדיקה לא יודעת לתת

❌ אינה מספקת מדידה כמותית מדויקת במילימטרים
❌ אינה מבחינה בין קיצור אנטומי לבין קיצור תפקודי
❌ רגישה מאוד ל:

• מנח אגן
• רוטציה של הירך
• קונטרקטורות בברך או בירך
  ❌ אינה בדיקת סקר אמינה לאי־שוויון קטן או בינוני במבוגרים

בדיקת המעבר משכיבה לישיבה

הבדיקה השנייה בשלב הסקר היא מבחן המעבר משכיבה לישיבה, המבוצעת תוך דקה עד שתי דקות. האמינות של בדיקה זו, כפי שנמדדה במקדם הקאפא, נעה בטווח של שישה עשיריות עד שבעה עשיריות, מה שמצביע על אמינות בינונית. השיטה פשוטה בביצועה: המטופל שוכב על גבו עם רגליים ישרות, והבודק מיישר את הקרסוליים ומסמן את מיקומם היחסי. לאחר מכן המטופל מתבקש לעבור לישיבה עם כפיפת ירכיים לתשעים מעלות, והבודק בוחן האם חל שינוי במיקום היחסי של הקרסוליים.

הפרשנות של ממצאי הבדיקה היא מאלפת: כאשר נמדד הבדל אורך רגלים מובהק בין מיקומיהפטישונים המדיאלים, ולא חל שינוי במיקום היחסי של הקרסוליים בין השכיבה לישיבה, הדבר מצביע על חשד לאי-שוויון אמיתי, הנובע מהבדל אנטומי בעצמות הגפה. לעומת זאת, כאשר מתרחש שינוי במיקום היחסי, הדבר מעלה חשד לאי-שוויון מדומה \פונקציונאלי, הנובע מרוטציה של האגן או מאי-סימטריה תפקודית אחרת. יש להדגיש כי בדיקה זו אינה כמותית ואינה מספקת מידע מספרי מדויק, אך היא משמשת ככלי סינון יעיל להבחנה ראשונית בין סוגי האי-שוויון השונים.

השלב המכריע – אינטגרציה ופרשנות משולבת

השוואת התוצאות והסקת מסקנות

השלב השלישי והקריטי ביותר באלגוריתם הוא האינטגרציה של הממצאים משתי שיטות המדידה. זהו השלב שבו מתממשת התוספת האמיתית של הגישה המשולבת, והוא מספק את האבחון הקליני המדויק והאמין ביותר שניתן להשיג ללא הדמיה רדיולוגית. כאשר כל השיטות מתכנסות לתוצאות דומות ברמת מובהקות גדולה, הדיוק המשולב משתפר באופן דרמטי – לכשני עד שלושה מילימטרים בלבד. הרגישות להבדלים העולים על עשרה מילימטרים עולה לתשעים ושניים עד תשעים וארבעה אחוזים, והספציפיות נעה בין שמונים ותשעה לתשעים ואחד אחוזים.

התרחיש הראשון – התכנסות מושלמת

התרחיש הקליני הפשוט ביותר להבנה הוא זה שבו שתי השיטות מתכנסות לתוצאות דומות מאוד. נניח שהמדידה מהקדמת עמוד השדרה הכסלי לקרסול העלתה הבדל של אחד עשר מילימטרים, כאשר הרגל הימנית ארוכה יותר, ובדיקת הבלוקים העלתה צורך בשלושה עשר מילימטרים מתחת לרגל השמאלית. ההבדל בין שתי השיטות הוא רק שני מילימטרים.

פרשנות מקרה כזה היא ברורה ומחזקת את הביטחון הקליני: מדובר באי-שוויון אמיתי של כשנים עשר מילימטרים, שהוא הממוצע של שתי המדידות. רמת הביטחון באבחנה זו היא גבוהה מאוד, מעל תשעים אחוזים. ההחלטה הטיפולית במקרה כזה תלויה בסימפטומים. שנים עשר מילימטרים נמצאים בדיוק על הגבול הטיפולי, ולכן ניתן להתחיל בטיפול שמרני באמצעות הרמת עקב של שישה עד עשרה מילימטרים. אם הסימפטומים לא משתפרים תוך ארבעה עד שישה שבועות, יש לשקול הפניה להדמיה רדיולוגית לאישור ולתכנון טיפול מתקדם יותר.

התרחיש השני – התכנסות עם הבדל גדול

תרחיש נוסף הוא זה שבו שתי השיטות מתכנסות אך מצביעות על הבדל גדול יותר. נניח שהמדידה מהקדמת עמוד השדרה הכסלי לקרסול העלתה הבדל של עשרים וארבעה מילימטרים, כאשר הרגל הימנית ארוכה יותר, ובדיקת הבלוקים העלתה צורך בעשרים ושני מילימטרים מתחת לרגל השמאלית. ההבדל בין שתי השיטות הוא רק שני מילימטרים.

במקרה כזה הפרשנות היא שמדובר באי-שוויון אמיתי של כעשרים ושלושה מילימטרים, כאשר רמת הביטחון גבוהה מאוד – מעל תשעים וחמישה אחוזים. ההחלטה הטיפולית כאן היא ברורה: נדרשת הפניה מיידית להדמיה רדיולוגית, ובדרך כלל לסקנוגרמה, לאימות מדויק ולתכנון טיפולי. זהו הבדל משמעותי קלינית הדורש אבחון מדויק לפני כל התערבות טיפולית.

התרחיש השלישי – אי-התאמה המצביעה על אי-שוויון לכאורה

תרחיש מורכב יותר הוא זה שבו קיימת אי-התאמה משמעותית בין שתי שיטות המדידה. נניח שהמדידה מהקדמת עמוד השדרה הכסלי לקרסול העלתה הבדל של חמישה עשר מילימטרים, כאשר הרגל הימנית ארוכה יותר, אך בדיקת הבלוקים העלתה צורך רק בחמישה מילימטרים מתחת לרגל השמאלית. ההבדל בין שתי השיטות הוא עשרה מילימטרים.

מצב כזה מצביע על אי-שוויון לכאורה, הנובע ככל הנראה מרוטציה של האגן או מקונטרקטורה במפרק הירך. רמת הביטחון באבחנה זו היא בינונית עד גבוהה – בין שבעים וחמישה לשמונים וחמישה אחוזים. הגישה הטיפולית כאן שונה מהותית: יש לבצע בדיקה ממוקדת לזיהוי רוטציה של האגן והערכת גמישות מפרק הירך באמצעות מבחנים ספציפיים כמו בדיקת Thomas או בדיקת FABER. הטיפול יתמקד בגורם התפקודי – פיזיותרפיה, מניפולציות, או גישות אחרות להשבת הסימטריה התפקודית. רק אם אין שיפור לאחר טיפול מתאים, יש לשקול הפניה להדמיה לבירור נוסף.

התרחיש הרביעי – פיצוי יתר של האגן

מצב מורכב נוסף הוא זה שבו אי-ההתאמה היא הפוכה – המדידה הישירה מראה הבדל קטן אך הבדיקה התפקודית מראה הבדל גדול. נניח שהמדידה מהקדמת עמוד השדרה הכסלי לקרסול העלתה הבדל של רק שישה מילימטרים, כאשר הרגל הימנית ארוכה יותר, אך בדיקת הבלוקים העלתה צורך בשמונה עשר מילימטרים מתחת לרגל השמאלית. ההבדל בין שתי השיטות הוא שנים עשר מילימטרים.

פרשנות מצב כזה היא שייתכן שקיים אי-שוויון אמיתי קטן, אך האגן מפצה יתר על המידה על ההבדל. רמת הביטחון באבחנה זו היא בינונית – בין שבעים לשמונים אחוזים. הגישה הטיפולית תכלול הערכה מעמיקה של מצב השרירים – הטונוס, החוזק, והדפוסים התנועתיים. הטיפול יתמקד בשיפור התפקוד השרירי והנוירו-מוטורי. במקרה זה כדאי לשקול הדמיה רדיולוגית יחסית מוקדם בתהליך הטיפולי, כדי לברר את האי-שוויון האנטומי האמיתי.

התרחיש החמישי – חשד לשגיאת מדידה

התרחיש האחרון והבעייתי ביותר הוא זה שבו קיימת אי-עקביות בין המדידות החוזרות של אותה שיטה. נניח שהמדידה הראשונה מהקדמת עמוד השדרה הכסלי לקרסול העלתה הבדל של שמונה מילימטרים, המדידה השנייה העלתה הבדל של שישה עשר מילימטרים, ובדיקת הבלוקים העלתה עשרים מילימטרים.

מצב כזה מצביע על שגיאת מדידה ועל אמינות נמוכה של הממצאים. רמת הביטחון היא נמוכה – פחות משישים אחוזים. הגישה הנכונה במקרה זה היא לחזור על כל תהליך המדידה ביום אחר, ויש לשקול ביצוע הבדיקה על ידי בודק שני. אם הבעיה נמשכת, ההמלצה היא הפניה ישירה להדמיה רדיולוגית, שכן הבדיקה הקלינית אינה מצליחה לספק תשובה אמינה במקרה הספציפי הזה.

השלב הרביעי – קבלת החלטות טיפוליות

מטריצת ההחלטות הקלינית

לאחר שהושלמה האינטגרציה של הממצאים, נדרשת החלטה לגבי ההמשך הטיפולי. ניתן לארגן את ההחלטות האלו במטריצה קלינית מסודרת. כאשר ההבדל נע בין אפס לחמישה מילימטרים וקיימת התאמה טובה בין השיטות, מעקב קליני בלבד הוא מספיק ואין דחיפות לטיפול. כאשר ההבדל נע בין שישה לעשרה מילימטרים עם התאמה טובה, יש לשקול טיפול שמרני רק אם המטופל סימפטומטי, והדחיפות נמוכה.

כאשר ההבדל נע בין אחד עשר לחמישה עשר מילימטרים עם התאמה טובה, טיפול שמרני מומלץ, ויש לשקול הדמיה אם אין שיפור לאחר תקופת ניסיון. הדחיפות היא בינונית. כאשר ההבדל נע בין שישה עשר לעשרים מילימטרים עם התאמה טובה, הדמיה רדיולוגית מומלצת והדחיפות היא בינונית עד גבוהה. כאשר ההבדל עולה על עשרים מילימטרים עם התאמה טובה, הדמיה היא חובה והדחיפות גבוהה.

לעומת זאת, כאשר קיים הבדל של יותר משישה מילימטרים בין השיטות, בכל גודל של אי-שוויון, נדרש בירור של הסיבה לאי-ההתאמה, והדחיפות תלויה בסימפטומים. כאשר ההבדל בין השיטות עולה על עשרה מילימטרים, הדמיה רדיולוגית מומלצת בדרך כלל, והדחיפות היא בינונית.

השלב החמישי – בחירת שיטת ההדמיה המתאימה

האלגוריתם ההדמייתי

כאשר מתקבלת החלטה על הצורך בהדמיה רדיולוגית, נדרשת בחירה מושכלת של שיטת ההדמיה המתאימה ביותר למצב הספציפי. כאשר האי-שוויון הקליני נע בין עשרה לעשרים מילימטרים וקיימת התאמה טובה בין שיטות המדידה, הסקנוגרמה היא בדיקת הבחירה. דיוקה עומד על כמילימטר וחצי והעלות סבירה יחסית.

כאשר האי-שוויון הקליני עולה על עשרים מילימטרים, או כאשר מתוכנן טיפול כירורגי, הדמיית CT סקנוגרפית היא המומלצת, עם דיוק יוצא דופן של חצי מילימטר בלבד. חלופה מעולה, אם זמינה, היא טכנולוגיית EOS המשלבת דיוק גבוה עם חשיפת קרינה נמוכה מאוד.

בילדים ובמצבים הדורשים מעקב חוזר לאורך זמן, יש להעדיף שיטות נטולות קרינה או עם חשיפה מינימלית. אולטרסאונד מציע דיוק סביר של כשני וחצי מילימטרים ללא חשיפה לקרינה כלל, והוא מתאים במיוחד לאוכלוסיית הילדים. טכנולוגיית EOS, כאמור, היא אידיאלית גם לאוכלוסייה זו.

כאשר קיימת אי-התאמה משמעותית בין שיטות הבדיקה, או כאשר קיים חשד לדפורמציה במישור הפרונטלי או הסגיטלי, צילום רנטגן מלא בעמידה של כל הגפה התחתונה הוא המומלץ. שיטה זו מאפשרת הערכה של הציר המכני ושל כל הגפה, מה שחיוני להבנת התמונה הביומכנית המלאה.