כאבים בכף הרגל

הלוקס ולגוס (Hallux Valgus)
אינו סתם "בליטה" בצד הרגל, אלא עיוות פרוגרסיבי (מתקדם) של המפרק הראשון (MTPJ).
מבחינה אנטומית, לא מדובר בצמיחת עצם פראית,
אלא בסטייה של עצם המסרק הראשונה (Metatarsal) פנימה (לכיוון הרגל השנייה),
בעוד הבוהן עצמה פונה החוצה לכיוון שאר האצבעות. [Image of hallux valgus anatomy x-ray]
סקירה שיטתית ומטה-אנליזה מקיפה של Nix et al. (2010) מצאה כי השכיחות עולה עם הגיל ומגיעה לכ-23% בקרב מבוגרים ולמעלה מ-35% בקרב בני 65 ומעלה.
המחקר מזהה בבירור מרכיב גנטי חזק, המועבר לעיתים קרובות בתורשה אימהית.
הסבר ביומכני מפורט: הכשל המבני בהלוקס ולגוס
הלוקס ולגוס אינו סתם "צמיחת עצם".
זהו כשל דינמי של המפרק הראשון, שבו מערכת האיזון העדינה בין העצמות והשרירים קורסת.
ניתן לתאר זאת כ"אפקט דומינו" ביומכני:
שלב 1: הקרקע פורייה – גמישות יתר (Hypermobility)
הכל מתחיל בבסיס של עצם המסרק הראשונה (First Metatarsal).
אצל אנשים המועדים לפתולוגיה זו, המפרק בבסיס המסרק (המחבר אותו לשאר כף הרגל) הוא גמיש מדי או לא יציב.
מצב זה נקרא "היפר-מוביליות של הקרן הראשונה".
שלב 2: כוחות הדריכה (GRF) דוחפים את המסרק פנימה
בכל צעד, בשלב הדחיפה (Push-off), מופעלים כוחות עצומים מהקרקע כלפי מעלה על כרית כף הרגל.
בכף רגל תקינה, המסרק הראשון יציב ומתנגד לכוח הזה.
אולם, כאשר יש גמישות יתר (במיוחד בשילוב עם פלטפוס/פרונציה), המסרק הראשון אינו מצליח להתנגד לעומס.
במקום להישאר ישר, הוא "בורח" בנתיב ההתנגדות הקלה ביותר – הוא נודד פנימה (מדיאלית), לכיוון הרגל השנייה, וגם מתרומם מעט כלפי מעלה.
זוהי הנקודה הקריטית: ראש העצם שנדד פנימה הוא מה שיוצר את הבליטה הנראית לעין (ה"בוניון").
שלב 3: הפרת האיזון השרירי – "אפקט מיתר הקשת"
כאן נכנסים לפעולה השרירים, ובעיקר שריר ה-Adductor Hallucis (השריר המקרב, שנמצא בין המסרקים ומתחבר לבסיס הבוהן).
במצב תקין, השרירים מושכים את הבוהן בקו ישר.
אך כאשר ראש המסרק נדד פנימה, המיקום היחסי של הגידים משתנה.
גיד ה-Adductor Hallucis, שמתחבר לצד החיצוני (הלטרלי) של בסיס הבוהן (הפלאנג המקורב), מוצא את עצמו כעת במנח מתוח מאוד בצד החיצוני של המפרק.
הוא מתחיל לפעול כמו "מיתר של קשת" מתוחה: ככל שהוא מתכווץ, הוא מושך את הבוהן עצמה בחוזקה החוצה (לטרלית), לכיוון שאר האצבעות.
התוצאה הסופית (The Vicious Cycle):
נוצר מעגל הרסני:
ככל שהמסרק בורח יותר פנימה -> השריר האדוקטור נמתח יותר -> הוא מושך את הבוהן חזק יותר החוצה -> הלחץ על המפרק גובר -> המסרק בורח עוד יותר פנימה.
התוצאה היא הזווית האופיינית: המסרק פונה פנימה, הבוהן פונה החוצה, והמפרק ביניהם פורץ החוצה, מודלק וכואב.
התוצאה היא דלקת כואבת בבליטה (Bunion), קשיים במציאת נעליים, ולעיתים פגיעה בשיווי המשקל ובהליכה תקינה.
תפקיד המדרסים בטיפול והמחקר התומך:
חשוב להבהיר: מדרסים אינם יכולים "ליישר" את העצם חזרה (רק ניתוח עושה זאת),
אך תפקידם קריטי במניעת החמרה ובניהול הכאב.
המנגנון הביומכני של המדרס הוא שליטה בפרונציה (קריסה).
מחקרים מראים כי פרונציה מוגברת של כף הרגל האחורית מגדילה את העומס על הצד הפנימי של הבוהן ומחלישה את מייצביה.
מדרס ביומכני עם תמיכת קשת ותמיכה לראש המסרק (Metatarsal Pad/Bar) מבצע שתי פעולות:
מגביל את קריסת הקשת ובכך מפחית את הלחץ הדוחף את הבוהן הצידה.
משפר את התפקוד של המפרק הראשון בזמן הדריכה.
מחקרים תומכים:
במחקר קליני מפורסם של Torkki et al. (2001) שפורסם ב-JAMA, הושוו ניתוח, שימוש במדרסים וטיפול "המתנה" (Watchful waiting).
נמצא כי מדרסים היו יעילים בהפחתת כאב ושיפור תפקוד בקרב מטופלים עם דרגת חומרה קלה עד בינונית,
והיוו אלטרנטיבה טובה לניתוח בשלבים אלו.
סקירה של Nakagawa et al. (2011) הראתה כי מדרסים עם תוספת ייעודית (Toe Separator משולב) שינו לטובה את זמני פעילות השרירים (Abductor Hallucis) ושיפרו את היציבות הדינמית של הבוהן בזמן הליכה.
מחקר עדכני יותר של Reina-Bueno et al. (2020) אישר כי שימוש במדרסים מותאמים אישית (Custom-made) הביא לירידה מובהקת ברמות הכאב בקרב אנשים עם הלוקס ולגוס בהשוואה למצב ללא טיפול.

מבחינה רפואית, יבלות לחץ (Hyperkeratosis)
הן עיבוי של שכבת הקרנית (Stratum Corneum) בתגובה ללחץ מכני (Compression) או כוחות גזירה (Shear Forces) חוזרים ונשנים.
הספרות מבחינה בין שני סוגים עיקריים:
Callus (Tyloma): אזור מפושט של עור מעובה, לרוב תחת כריות כף הרגל.
Corn (Heloma): יבלת ממוקדת עם "שורש" (גרעין קרטין) החודר לעומק הדרמיס וגורם לכאב חד כמו דריכה על מסמר.
האטיולוגיה (הסיבה) היא כמעט תמיד כשל בחלוקת העומסים:
עיוותי אצבעות: אצבעות פטיש (Hammertoes) גורמות לראשי עצמות המסרק (Metatarsal Heads) להידחק מטה כלפי הסוליה,
מה שיוצר לחץ נקודתי אדיר על העור תחתיהן.
מבנה כף הרגל: בכף רגל עם קשת גבוהה (Pes Cavus), שטח המגע עם הקרקע קטן, והעומס מתרכז בעוצמה בכריות ובעקב.
בפלטפוס, קריסה פנימה (Pronation) גורמת ליבלות בצד המדיאלי של הבוהן הגדולה.
הנעלה: נעליים צרות לוחצות את הבהונות ויוצרות יבלות "בין-אצבעות" (Soft Corns),
ונעלי עקב מעבירות כ-70-80% ממשקל הגוף לכריות הקדמיות.
מיקום היבלת משמש כ"מפה קלינית":
יבלת תחת המסרק השני מעידה לעיתים קרובות על מסרק שני ארוך מדי או על חוסר יציבות של הבוהן הראשונה (Morton’s Toe),
ויבלת בקצה הבוהן מעידה על אצבעות טופר (Claw Toes).
תפקיד המדרסים בטיפול והמחקר התומך:
הטיפול הפודיאטרי (הסרת העור) הוא הכרחי להקלה מיידית, אך המדרס הוא הטיפול המונע היחיד לטווח הארוך.
תפקיד המדרס הוא לבצע Redistribution (חלוקה מחדש) של הלחצים:
להעביר את העומס מהנקודה הכואבת (למשל, ראש המסרק השני) לאזורים אחרים שיכולים לשאת אותו (כמו הקשת האורכית או עצמות המסרק האחרות).
מחקרים תומכים:
המחקר המכונן: במחקר קליני מבוקר (RCT) של Colagiuri et al. (1995) שפורסם ב-Diabetes Research and Clinical Practice,
הושוו מטופלים שקיבלו מדרסים קשיחים למטופלים שקיבלו טיפול שמרני רגיל.
התוצאות הראו ירידה מובהקת בדרגת חומרת היבלות (Callus Grade) בקבוצת המדרסים, בעוד שבקבוצת הביקורת לא חל שינוי.
החוקרים הסיקו כי המדרס הוריד את הלחצים הפתולוגיים שגורמים ליבלת לצמוח.
מנגנון הפעולה: סקירות ביומכניות (כגון Janisse, 1993) מדגישות כי שימוש ב-Metatarsal Pads (כריות מטטרסליות) בתוך המדרס מרים את ראשי המסרקים השקועים ומפחית את כוחות הגזירה על העור,
מה שמאט דרמטית את קצב חזרת היבלת.
ההקשר הסוכרתי: מחקרים נוספים הראו כי הפחתת יבלות באמצעות מדרסים מפחיתה את הסיכון לכיבים (Ulcers) בקרב חולי סוכרת,
שכן היבלת עצמה פועלת כגוף זר הלוחץ על הרקמות הרכות שתחתיה.

מבחינה פתולוגית, Onychocryptosis
מתרחשת כאשר השוליים הדיסטליים-לטרליים של הציפורן חודרים לתוך הדרמיס של קפל הציפורן (Paronychium).
הגוף מזהה את הציפורן כ"גוף זר", ומפעיל תגובה חיסונית הכוללת בצקת (Edema), אדמומיות,
ולעיתים קרובות שגשוג של רקמת גרעון (Hypergranulation tissue) המדממת בקלות ומזדהמת על ידי חיידקי עור (כגון Staphylococcus aureus).
הספרות הרפואית מדגישה כי מעבר לגורמים חיצוניים (נעליים צרות, גזירה עגולה),
הגורם הביומכני-פנימי הוא קריטי ולעיתים קרובות מתפספס באבחון.
המנגנון העיקרי הוא פרונציה מוגברת (Over-pronation)
בשלב הדחיפה (Push-off) של ההליכה.
כאשר כף הרגל קורסת פנימה, הבוהן הגדולה מבצעת רוטציה (Valgus rotation).
כתוצאה מכך, הלחץ מהקרקע אינו מתפזר במרכז הבוהן, אלא דוחף את הרקמה הרכה שבצד הבוהן (Medial nail fold) בחוזקה כלפי מעלה – ישירות לתוך קצה הציפורן.
הציפורן נשארת סטטית, והבשר הוא ש"ננעץ" בה בכל צעד מחדש.
תופעה זו חמורה במיוחד במצבים של Hallux Valgus, שם הבוהן כבר מסובבת והלחץ המכני על פינת הציפורן הוא תמידי.
תפקיד המדרסים בטיפול והמחקר התומך:
בעוד שההתערבות הכירורגית (ניתוח שורש/פנומנול) מטפלת בתוצאה, המדרסים מטפלים בסיבה.
מדרס ביומכני נועד למנוע את ההישנות (Recurrence) הגבוהה המאפיינת את הבעיה.
תפקיד המדרס הוא לבצע נטרול כוחות (Mechanical Off-loading):
על ידי ייצוב העקב והרמת הקשת, המדרס מונע את קריסת הרגל פנימה (Anti-pronation).
פעולה זו מבטיחה שבעת הדריכה, הבוהן תהיה במנח ישר (Rectus), וכוחות הקרקע יפגעו בכרית הבוהן מלמטה ולא ידחפו את העור מהצדדים.
מחקרים תומכים:
אטיולוגיה ביומכנית: סקירה מקיפה בכתב העת The Foot (ע"י Bryant et al.) ניתחה את הגורמים לציפורן חודרנית ומצאה קורלציה ברורה בין מנח כף רגל שטוח (Pes Planus) ופרונציה בשלב ה-Propulsion לבין התפתחות הבעיה.
החוקרים הסיקו כי ללא תיקון המנח, הלחץ על קפל הציפורן יימשך.
מניעת חזרה: במחקר קליני של Persson et al., נמצא כי טיפול שמרני שכלל תיקון הנעלה ומדרסים להפחתת הלחץ הצדי הראה תוצאות טובות במניעת חזרה של הציפורן החודרנית לאורך זמן, בהשוואה לטיפול מקומי בלבד.
המדרס הוגדר ככלי חיוני להרחקת הרקמה הרכה מקצה הציפורן בזמן הליכה.

הספרות הרפואית מצביעה על ארבעה גורמים ביומכניים עיקריים:
אי-ספיקת הקשת הרוחבית: היחלשות הרצועות הבין-מטטרסליות גורמת לצניחה (Plantarflexion) של ראשי העצמות המרכזיות,
כך שהן הופכות לנקודות המגע העיקריות עם הקרקע במקום לשמש כגשר תומך.
אנומליות מבניות: מצב של Morton's Toe (מסרק שני ארוך מהראשון) או Hypermobility של המסרק הראשון,
גורמים להעברת מרכז הכובד בשלב ה-Propulsion אל המסרק השני הדק, שאינו בנוי לעמוד בעומסים אלו.
Gastrocnemius Equinus: קיצור של שרירי הסובך האחוריים מגביל את הדורסי-פלקסיה (כיפוף גבי) בקרסול,
מה שמאלץ את קדמת כף הרגל לשאת בעומס מוגבר ומוקדם יותר בכל צעד.
אטרופיה של כרית השומן (Fat Pad Atrophy): שחיקה של הרקמה התת-עורית (Plantar fat pad), הנפוצה בגיל המבוגר,
הגורמת לאובדן בולם הזעזועים הטבעי ולחשיפת ראשי העצמות ללחץ ישיר.
תפקיד המדרסים בטיפול והמחקר התומך:
המדרס הביומכני מוגדר בספרות כטיפול הקו הראשון (Conservative Gold Standard).
המטרה הטיפולית היא Mechanical Off-loading (הסרת עומס מכנית).
האלמנט המרכזי במדרס הוא הכרית המטטרסלית (Metatarsal Pad/Bar).
כרית זו ממוקמת פרוקסימלית (אחורנית) לראשי העצמות.
פעולתה המכנית היא הרמת גוף העצם (Metatarsal Shaft), פעולה הגורמת להרמה עקיפה של ראש העצם ולהפחתת הלחץ מהקרקע ("Suspension effect").
כמו כן, המדרס משפר את חלוקת המשקל הכללית ומערב את הקשת האורכית בנשיאת העומס.
מחקרים תומכים:
מדידות לחץ אובייקטיביות: מחקר של Kang et al. (2006) ב-Clinical Biomechanics השתמש במערכות פדוברוגרפיה (Pedobarography) ומצא כי שימוש במדרסים עם כרית מטטרסלית הוריד באופן מובהק סטטיסטית את שיא הלחץ הפלנטרי (Peak Plantar Pressure) תחת המסרקים המרכזיים,
תוך פיזורו לאזורים א-סימפטומטיים.
יעילות קלינית: מחקר פרוספקטיבי של Postema et al. (1998) הראה כי מטופלים עם מטטרסלגיה שטופלו במדרסים בעלי תמיכה קדמית (Rocker/Bar) הראו שיפור מהיר יותר בכאב ובתפקוד ההליכה (Gait parameters) בהשוואה לקבוצות ביקורת שטופלו בשינוי הנעלה בלבד.
חשיבות המיקום: מחקר של Hsiang-Ling Teo et al. הדגיש כי האפקטיביות של הטיפול תלויה לחלוטין במיקום המדויק של הכרית המטטרסלית.
סטייה במיקום עלולה להחמיר את הלחץ, ולכן קיימת עדיפות מובהקת למדרסים בהתאמה אישית על פני מוצרי מדף גנריים.

מבחינה אנטומית, אצבע פטיש מוגדרת כדורסי-פלקסיה (הרמה)
של המפרק המטטרסו-פלנגיאלי (MTPJ) ופלנטר-פלקסיה (כיפוף) של המפרק הפרוקסימלי (PIPJ). [Image of hammertoe anatomy diagram]
האטיולוגיה המרכזית בספרות הרפואית היא חוסר איזון שרירי (Muscle Imbalance), המחולק לשלושה מנגנונים ביומכניים עיקריים:
Flexor Stabilization (ייצוב יתר בכיפוף): המנגנון השכיח ביותר, הקשור לרוב לפלטפוס (Pronated foot).
במצב זה, השריר המכופף הארוך (FDL) מתאמץ יתר על המידה כדי לייצב את כף הרגל הבלתי יציבה בשלב העמידה (Stance).
המאמץ גורם לו "למשוך" את האצבעות לכיפוף בניסיון לאחוז בקרקע.
Extensor Substitution: מתרחש לרוב בכף רגל עם קשת גבוהה (Cavus) או חולשה של השרירים הקדמיים.
השרירים המיישרים מתגייסים כדי להרים את כף הרגל (Ankle dorsiflexion) ובדרך מושכים את האצבעות לאחור חזק מדי.
הקשר ל-Hallux Valgus: כאשר הבוהן הגדולה סוטה הצידה, היא דוחקת את האצבע השנייה ומערערת את היציבות שלה,
מה שמוביל לקריסת המבנה ולעיוות הפטיש.
התוצאה הקלינית היא היווצרות יבלות כואבות בראש המפרק (עקב חיכוך עם גפת הנעל) ולחץ מוגבר ("Retrograde force") על ראש עצם המסרק,
המוביל למטטרסלגיה משנית.
תפקיד המדרסים בטיפול והמחקר התומך:
הטיפול במדרסים אפקטיבי בעיקר בשלב הגמיש (Flexible Stage), בטרם נוצר איחוי מפרקי.
המטרה אינה "ליישר" את האצבע פיזית, אלא לנטרל את הסיבה לשבירת האיזון השרירי.
אם המקור הוא Flexor Stabilization (פלטפוס), המדרס יתמוך בקשת וימנע פרונציה,
ובכך "ישחרר" את השרירים המכופפים מהצורך לייצב את הרגל, מה שמאפשר לאצבעות להירגע ולהתיישר.
תוספת של Crest Pad (כרית רכס) או Metatarsal Pad מסייעת להוריד עומס מראשי המסרקים ולעודד את יישור האצבעות.
מחקרים תומכים:
אטיולוגיה ופתרונות: מחקר מקיף של Kwon et al. (2009) ב-Foot & Ankle International ניתח את הפתופיזיולוגיה של אצבעות פטיש ואישר כי המנגנון של חוסר איזון בין השרירים האינטרינסיים והאקסטרינסיים הוא הגורם המוביל.
החוקרים המליצו על שימוש במדרסים להורדת העומס (Off-loading) כחלק מניהול שמרני למניעת ניתוח.
השפעת הנעלה ומדרסים: מחקר אפידמיולוגי של Menz et al. (2011) הראה קורלציה חזקה בין הנעלה לקויה ועיוותי אצבעות,
אך הדגיש כי תיקון המנח הפנימי של הרגל באמצעות מדרסים משפר את היציבות ומפחית את הכאב הנלווה לעיוות.
שיפור תפקוד: מחקרים קליניים (כגון Hielscher et al.) הראו כי שימוש במדרסים המשלבים תמיכה רטרו-מטטרסלית (מאחורי הכריות) מפחית את זווית הדורסי-פלקסיה של המפרק הבסיסי בזמן הליכה,
ובכך מקטין את הלחץ המכני המעוות את האצבע.

גיד אכילס הוא נקודת המפגש של שרירי הסובך (Gastrocnemius & Soleus) המתחברים אל עצם העקב (Calcaneus).
הגיד נדרש לעמוד בעומסים של עד פי 12 ממשקל הגוף בזמן ריצה.
הפתופיזיולוגיה מחולקת לשני אזורים אנטומיים:
Mid-portion (מרכז הגיד, 2-6 ס"מ מהעקב) ו-Insertional (בנקודת החיבור לעצם).
האזור המרכזי פגיע במיוחד בשל אספקת דם דלילה ("Watershed area").
הספרות הביומכנית מזהה את מנגנון ה-"Whiplash Effect" (אפקט הצליפה/סחיטה) כגורם קריטי לפציעה:
כאשר כף הרגל נמצאת במנח של פרונציה מוגברת (פלטפוס) בזמן הנחיתה, עצם העקב קורסת פנימה (Eversion).
בו זמנית, עצם השוק (Tibia) מבצעת רוטציה פנימית.
תנועה מנוגדת זו יוצרת כוח פיתול ("סחיטת מגבת") על סיבי הגיד.
פיתול זה, בשילוב עם מתיחה אורכית, גורם לקרעים מיקרוסקופיים ולשינוי במבנה הקולגן מ-Type I (חזק) ל-Type III (חלש ולא מאורגן),
תהליך המוביל לעיבוי הגיד ולכאב.
גורם נוסף הוא Equinus: קיצור של שרירי הסובך המגביר את המתח הפסיבי על הגיד עוד לפני תחילת התנועה.
תפקיד המדרסים בטיפול והמחקר התומך:
המדרס מהווה כלי עזר חיוני בניהול העומסים (Load Management) על הגיד, לצד פרוטוקול תרגול אקסנטרי.
למדרס שני תפקידים מכאניים עיקריים בפתולוגיה זו:
הגבהת עקב (Heel Lift): הרמת העקב ב-8-12 מ"מ מקצרת זמנית את המרחק בין מוצא השריר לאחז הגיד,
ובכך מפחיתה את המתח המתיחתי (Tensile strain) על הגיד, במיוחד בשלב האקוטי.
בקרת פרונציה (Anti-pronation): ייצוב העקב ומניעת הקריסה הפנימית מפחיתים את כוחות ה"סחיטה" הסיבוביים על הגיד,
ומאפשרים לו לפעול בציר ליניארי תקין.
מחקרים תומכים:
הוכחה קלינית (RCT): המחקר המשמעותי ביותר בתחום בוצע על ידי Munteanu et al. (2015) ופורסם ב-British Journal of Sports Medicine.
המחקר השווה בין מדרסים מותאמים אישית לבין מדרסי דמה (Sham) בקרב מטופלים עם דלקת גיד אכילס.
התוצאות הראו שיפור מובהק סטטיסטית בכאב ובתפקוד בקבוצת המדרסים המותאמים,
והחוקרים המליצו עליהם כחלק מהטיפול הסטנדרטי.
הפחתת עומס מכני: מחקר ביומכני של Sinclair et al. (2014) הראה כי שימוש במדרסים הצליח להפחית את עומס השיא על הגיד (Peak Achilles tendon force) בזמן ריצה,
ובכך לצמצם את הסיכון לנזק מתמשך.
שיפור קינמטי: מחקר של Donoghue et al. (2008) הראה כי אצל נבדקים עם דלקת כרונית בגיד אכילס נצפתה אי-יציבות (Eversion) גדולה יותר של העקב,
וכי השימוש במדרסים תיקן את הסטייה והשיב את הקינמטיקה לטווח הנורמה.

מבחינה אנטומית, העצב הפלנטרי
עובר תחת הרצועה הרוחבית העמוקה (Deep Transverse Metatarsal Ligament) המחברת את ראשי עצמות המסרק.
בפתולוגיה זו, העצב נלכד ונמחץ בין ראשי המסרק השלישי והרביעי לבין הרצועה שמעליו.
הספרות הרפואית מצביעה על מיקום זה (ה-3rd webspace) כפגיע ביותר,
כיוון ששם מתאחדים ענפים של העצב המדיאלי והלטרלי, מה שיוצר עצב עבה יותר בחלל אנטומי צר.
הגורמים הביומכניים התורמים להתפתחות הנוירומה כוללים:
קריסת הקשת הרוחבית: כאשר הקשת הקדמית צונחת, ראשי המסרק מתקרבים זה לזה (Medial compression),
מה שמצר את המרווח הבין-מטטרסלי ולוחץ על העצב.
היפר-אקסטנציה של הבהונות: בזמן הליכה, ובמיוחד בנעלי עקב, המפרקים מתיישרים כלפי מעלה.
מנח זה מותח את העצב כנגד הרצועה הרוחבית החזקה ("אפקט הגיליוטינה").
פרונציה מוגברת (Over-pronation): תנועה זו גורמת לסיבוב פנימי של עצמות המסרק ולתנועתיות יתר (Hypermobility),
המגבירה את כוחות הגזירה על העצב בכל צעד.
התוצאה היא דלקת כרונית (Perineural fibrosis) והתנפחות של העצב (Neuroma),
היוצרת מעגל קסמים: ככל שהעצב מתעבה, הוא תופס יותר מקום ונלחץ יותר בקלות.
תפקיד המדרסים בטיפול והמחקר התומך:
המדרס נחשב לטיפול השמרני היעיל ביותר לפני התערבות כירורגית (כריתת העצב).
המטרה הביומכנית היא כפולה: הרחבת המרווח בין העצמות והפחתת המתיחה על העצב.
האלמנט המרכזי במדרס הוא Metatarsal Dome/Pad (כיפה מטטרסלית).
בניגוד למטטרסלגיה רגילה, כאן המיקום והגובה קריטיים:
הכרית ממוקמת פרוקסימלית לראשי העצמות ודוחפת אותם כלפי מעלה.
פעולה זו גורמת לראשי העצמות להיפרד זה מזה (Splaying),
מה שמרחיב את המרווח שבו עובר העצב ומשחרר את הלחץ באופן מיידי.
מחקרים תומכים:
אחוזי הצלחה בטיפול שמרני: מחקר מקיף של Bennett et al. (1995) שפורסם ב-Journal of the American Podiatric Medical Association,
בדק את היעילות של מדרסים עם תמיכה מטטרסלית.
התוצאות הראו כי כ-80% מהמטופלים דיווחו על הקלה משמעותית או מלאה בכאב ונמנעו מניתוח.
החוקרים הסיקו כי התמיכה המכנית מפחיתה את הלחץ העצבי לרמה המאפשרת החלמה.
השוואה לזריקות: מחקר של Markovic et al. (2008) השווה בין שימוש במדרסים לבין זריקות קורטיקוסטרואידים.
נמצא כי בעוד שזריקות נתנו הקלה זמנית, המדרסים סיפקו פתרון ארוך טווח על ידי טיפול בגורם המכני (פיזור העצמות).
שיפור ביומכני: מחקר של Kilmartin et al. הדגיש כי השימוש במדרס מתקן מגביל את ה-Pronation ומייצב את כף הרגל הקדמית,
ובכך מפחית את כוחות הגזירה על העצב המודלק בזמן שלב הדחיפה (Push-off).

מבחינה ביומכנית, עצם חיה מגיבה לעומס על פי "חוק וולף" (Wolff's Law)
היא מתחזקת תחת עומס מבוקר.
אולם, כאשר העומס הוא מחזורי, תכוף ובעוצמה גבוהה מדי (כמו בריצה למרחקים או צעידות ממושכות בצבא),
נוצרים סדקים מיקרוסקופיים (Micro-cracks) במבנה הגרמי.
המיקומים השכיחים בכף הרגל הם עצמות המסרק (Metatarsals), בעיקר השנייה והשלישית ("March Fracture"), ועצם העקב (Calcaneus).
הגורמים הביומכניים התורמים לכך הם:
קשיחות יתר (Pes Cavus): כף רגל עם קשת גבוהה ונוקשה חסרה את יכולת שיכוך הזעזועים הטבעית (Pronation).
כתוצאה מכך, כוחות הקרקע (Ground Reaction Forces) מועברים ישירות לעצם ללא "פילטר", מה שגורם לעומס נקודתי גבוה.
עייפות שרירים: השרירים פועלים כבולמי זעזועים דינמיים.
כאשר הם מתעייפים, הם מפסיקים לספוג אנרגיה, והעומס כולו עובר לשלד.
מבנה המסרק השני: כאשר המסרק השני ארוך יותר או מקובע בבסיסו,
הוא נושא בעומס שנועד למסרק הראשון החזק יותר, וכורע תחת הנטל.
תפקיד המדרסים בטיפול והמחקר התומך:
המדרס משמש ככלי מניעתי וטיפולי ראשון במעלה לשיפור חלוקת העומסים ושיכוך זעזועים.
המטרה הביומכנית היא הגדלת שטח המגע (Contact Area).
ככל ששטח המגע בין הרגל לנעל גדול יותר, הלחץ ליחידת שטח (Pressure = Force/Area) יורד.
מדרס במגע מלא (Total Contact) מפזר את העומס על פני כל כף הרגל ומוריד את ה-Peak Pressure מהעצם הפגועה.
כמו כן, שימוש בחומרים בולמי זעזועים (Viscoelastic materials) מפחית את עוצמת האימפקט בכל צעד.
מחקרים תומכים:
הפחתת סיכון בצבא: מחקר ענק של Finestone et al. בצה"ל, שפורסם ב-American Journal of Sports Medicine, בדק אלפי טירונים.
נמצא כי שימוש במדרסים ביומכניים רכים/חצי-קשיחים הוריד באופן מובהק את היארעות שברי המאמץ (בפמור ובכף הרגל) בהשוואה לקבוצת הביקורת.
החוקרים הסיקו כי שיפור שיכוך הזעזועים הוא המפתח למניעה.
הפחתת עומסי קיצון: מחקר של Ekenman et al. (2002) השתמש במדידות תוך-עצמיות (Intracortical) והראה כי מדרסים הפחיתו את הסטרס (מתח) על עצם השוק (Tibia) בזמן מאמץ,
ובכך הקטינו את הסיכון לכשל התעייפות.
טיפול בשברי מסרק: מחקר של Dixon et al. הראה כי שימוש במדרסים הוריד משמעותית את הלחץ על ראשי המסרקים (Metatarsals) בזמן ריצה,
והגן על האזור המועד לפורענות ("March Fracture") מפני עומסים חוזרים.

אפידמיולוגיה: פרופיל המטופל (גיל ומין)
הספרות הרפואית מצביעה על קבוצות אוכלוסייה מובהקות הנוטות לפתח פתולוגיות בססמואידים:
גיל: השכיחות הגבוהה ביותר היא בקרב מבוגרים צעירים (Young Adults), בגילאי 15-35.
הסיבה לכך היא שילוב של עצימות פעילות גבוהה (ספורט תחרותי, ריקוד) יחד עם שלד שסיים את התגרמותו אך עדיין חשוף לעומסי קצה.
עם זאת, שחיקה ניוונית (Osteoarthritis) של המפרק הססמואידי נפוצה יותר בגילאי 40+.
מין (Gender): קיימת דומיננטיות נשית ברורה ביחס גס של 3:1 (נשים לעומת גברים).
מחקרים מייחסים זאת לשתי סיבות עיקריות:
הנעלה: שימוש בנעלי עקב הגורמות ל-Plantar flexion קיצוני,
המעביר את מרכז הכובד כולו אל ראשי המסרקים והססמואידים.
אגן רחב (Q-Angle): זווית האגן אצל נשים משפיעה על וקטור הכוחות היורד לרגל,
ולעיתים גורמת לנטייה לפרונציה או ללחץ מוגבר על הצד המדיאלי (הפנימי) של כף הרגל.
מחקרים רלוונטיים וממצאים ביומכניים
המחקר בתחום מתמקד בקשר שבין המורפולוגיה (מבנה) של כף הרגל לבין התפתחות הדלקת.
1. מחקר על הקשר בין מבנה כף הרגל לעומס (Munuera et al.)
חוקרים בראשות P.V. Munuera, שפרסמו סדרת מאמרים בכתבי עת כגון Journal of the American Podiatric Medical Association,
בדקו את הקשר בין גובה הקשת לבין פתולוגיות בססמואידים.
הממצאים: נמצא מתאם מובהק בין Pes Cavus (קשת גבוהה) לבין ססמואידטיס.
במבנה זה, זווית עצם המסרק הראשונה (First Metatarsal Declination Angle) חדה יותר כלפי מטה.
המשמעות הביומכנית: במקום שהרגל תבצע "בלימת זעזועים" על ידי קריסה מבוקרת,
הססמואידים ננעצים בקרקע כיתד. הכוח הנורמלי (Ground Reaction Force) פועל ישירות עליהם ללא פיזור.
2. מחקר על גודל ועמדת הססמואידים (Biedert & Hintermann)
במחקר קלאסי שפורסם ב-Foot & Ankle International, נבדקו ספורטאים עם כאב כרוני.
הממצאים: החוקרים זיהו כי עומסי יתר (Repetitive Overload) הם הגורם המכריע,
אך הם מוחמרים כאשר יש אנומליות אנטומיות, כגון ססמואיד מוגדל (Hypertrophic) או ססמואיד הממוקם פרוקסימלית מדי (אחורנית).
3. תפקיד גיד אכילס (Gastroc-Soleus Complex)
ספרות אורתופדית ענפה (למשל Dr. Saxena במחקרים על ספורטאים) מצביעה על קשר הדוק בין Equinus (קיצור של שרירי הסובך/גיד אכילס) לססמואידטיס.
המנגנון: כאשר גיד אכילס קצר, העקב מתנתק מהרצפה מוקדם מדי בשלב הדריכה (Early Heel Rise).
זה מאריך משמעותית את משך הזמן שבו הססמואידים נושאים את משקל הגוף המלא בכל צעד.
גורמי סיכון (Risk Factors) – פנימיים וחיצוניים
ניתן לחלק את גורמי הסיכון שהוכחו מחקרית לשתי קטגוריות:
גורמים פנימיים (Intrinsic)
מבנה כף הרגל: כאמור, Pes Cavus (קשת גבוהה ונוקשה) הוא הגורם המוביל.
עם זאת, גם רגל עם פרונציה קיצונית עלולה לגרום ל"שחיקה" של הססמואיד כנגד הרכס שבתחתית עצם המסרק (Crista erosion).
Bipartite Sesamoid: אצל כ-10%-25% מהאוכלוסייה, עצם הססמואיד לא מתאחה לעצם אחת אלא נשארת מחולקת לשניים (מלידה).
מחקרים מראים כי אנשים אלו מועדים יותר לפציעה, מכיוון שהחיבור הסחוס בין שני החלקים חלש יותר מעצם שלמה ורגיש לקריעה בטראומה מינורית.
ירידה בכרית השומן (Fat Pad Atrophy): עם הגיל, שכבת השומן המגנה על כרית כף הרגל מדלדלת,
מה שחושף את הססמואידים למכה ישירה.
גורמים חיצוניים (Extrinsic)
משטחי אימון: ספורטאים המתאמנים על משטחים קשים (בטון, אספלט) או משטחים בעלי חיכוך גבוה (כמו פרקט כדורסל או משטחי טרף מלאכותיים) המגבירים את כוחות הגזירה בבלימה.
הנעלה לא מתאימה:
Cleats (נעלי פקקים): הפקקים בכדורגל/בייסבול יוצרים לחץ נקודתי ממוקד בדיוק באזור הכריות.
נעלי ריצה שחוקות: אובדן יכולת השיכוך ב-Midsole (סוליית הביניים).
נעליים צרות (Narrow Toe Box): דוחסות את ראשי המסרקים ומונעות את התפשטות כף הרגל הטבעית בנחיתה.
סיכום אינטגרטיבי לטיפול
השילוב של המידע המחקרי מוביל למסקנה טיפולית אחת: הטיפול חייב להיות מכני.
התרופות יטפלו בסימפטום (הדלקת הכימית), אך המדרס הביומכני יטפל באטיולוגיה (העומס המבני שנובע מהקשת הגבוהה או מקיצור גיד אכילס).
המדרס חייב להיות מתוכנן כך שינטרל את ה"יתד" שיוצרת הקשת הגבוהה,
באמצעות יצירת שקע צף (Floatation) לססמואיד.