Risk Factors for Plantar Fasciitis: A Matched Case-Control Study (גורמי סיכון לפלנטר פצייטיס: מחקר מקרה-ביקורת מותאם)
חוקרים: Riddle, D. L., Pulisic, M., Pidcoe, P., & Johnson, R. E. פורסם בכתב העת: The Journal of Bone and Joint Surgery (American Volume) שנת פרסום: 2003 סוג המחקר: Case-Control Study (מחקר מקרה-ביקורת)
1. רקע ומטרת המחקר
עד למועד פרסום המחקר הזה, רוב הספרות הרפואית בנושא דורבן (Plantar Fasciitis) התמקדה ברצים ובספורטאים. ההנחה הרווחת הייתה שמה שגורם לדורבן אצל אצן מרתון (אימון יתר) הוא אותו גורם אצל פקיד בבנק. מטרת החוקרים הייתה שונה: הם ביקשו לבודד ולזהות את גורמי הסיכון הספציפיים באוכלוסייה שאינה ספורטיבית (Non-athletic population), המהווה את רוב הסובלים מהבעיה, ולכמת בצורה סטטיסטית מדויקת את רמת הסיכון של כל משתנה.
2. מתודולוגיה (איך בוצע המחקר)
המחקר תוכנן בקפדנות כדי למנוע הטיות סטטיסטיות:
- קבוצת המחקר (Cases): כללה 50 מטופלים שאובחנו עם דורבן (כאב חד בצד הפנימי של העקב, במיוחד בצעדים ראשונים בבוקר).
- קבוצת הביקורת (Controls): כללה 100 אנשים ללא כאבים בעקב וללא היסטוריה של דורבן.
- התאמה (Matching): לכל חולה "הוצמדו" שני אנשים מקבוצת הביקורת שהיו זהים לו במין ובגיל. ההתאמה הזו קריטית כי היא מנטרלת את הגיל והמין כגורמים משפיעים, ומאפשרת לבודד גורמים אחרים כמו משקל וגמישות.
- המשתנים שנבדקו: החוקרים מדדו בצורה פיזית את טווח תנועת הקרסול (Dorsiflexion), חישבו BMI (מדד מסת גוף), ובדקו את רמת הפעילות הגופנית והעמידה על הרגליים בעבודה.
3. ממצאים מפורטים (הנתונים המספריים)
החוקרים השתמשו במדד שנקרא יחס סיכויים (Odds Ratio – OR). ככל שהמספר גבוה מ-1, כך הסיכון גדול יותר.
א. השמנת יתר (BMI) – גורם מכריע
המחקר מצא קשר ליניארי וברור בין עליה במשקל לבין הסיכון לדורבן:
- אנשים עם BMI בין 25 ל-30 (עודף משקל) היו בסיכון גבוה בערך פי 2.4 לפתח דורבן לעומת אנשים במשקל תקין.
- אנשים עם BMI מעל 30 (השמנת יתר) היו בסיכון גבוה פי 5.6 לפתח דורבן. המשמעות: המשקל העודף יוצר עומס קבוע ("Static Load") על הקשת, הגורם לקריסתה ולמתיחה כרונית של הרקמה.
ב. טווח תנועה בקרסול (Ankle Dorsiflexion) – הממצא הדרמטי
זהו הממצא החשוב ביותר במחקר. נבדק טווח התנועה הפסיבי של הקרסול (כמה אפשר לדחוף את כף הרגל כלפי מעלה לכיוון השוק כשהברך ישרה):
- טווח תנועה תקין נחשב מעל 10 מעלות.
- אנשים שהיה להם טווח תנועה מוגבל (בין 0 ל-9 מעלות) היו בסיכון פי 2.1 לפתח דורבן.
- אנשים עם הגבלה קשה (פחות מ-0 מעלות, כלומר כף הרגל לא מצליחה אפילו להגיע לזווית של 90 מעלות עם השוק) הציגו יחס סיכויים של 23.3. המשמעות: מי שיש לו שרירי סובך (תאומים) קצרים או מתוחים מאוד, נמצא בסיכון עצום. כמעט כל צעד אצל אנשים אלו יוצר מתח פתולוגי על הפלנטר פציה.
ג. פעילות בעמידה (Weight-bearing activity)
באופן מעניין, במחקר הספציפי הזה, משך הזמן שהאדם בילה על הרגליים בעבודה לא נמצא כגורם סיכון מובהק סטטיסטית בפני עצמו, אלא רק בשילוב עם גורמים אחרים. עם זאת, החוקרים ציינו שיתכן והמדגם היה קטן מכדי להוכיח זאת, בניגוד למחקרים תעסוקתיים אחרים (כמו זה של Werner שנסקור בהמשך).
4. הדיון המדעי והמנגנון הביומכני
החוקרים הסבירו את הממצאים באמצעות מנגנון ה-Windlass Mechanism (מנגנון הכננת): כשאנו הולכים, הבוהן הגדולה עולה למעלה לפני הרמת הרגל מהקרקע. פעולה זו מותחת את הפלנטר פציה ומקשיחה את הקשת כדי לאפשר דחיפה יעילה. כאשר שרירי התאומים קצרים (הגבלה ב-Dorsiflexion), הקרסול לא יכול להתכופף מספיק, והגוף נאלץ לפצות על כך על ידי פרונציה (קריסה) מוגברת של כף הרגל או הרמה מוקדמת של העקב. פיצוי זה מפעיל עומס מתיחה אדיר על הפלנטר פציה בדיוק בנקודת החיבור שלה לעקב – וזה מה שיוצר את הדלקת והכאב.
5. המסקנות הקליניות של החוקרים
- טיפול ממוקד: הטיפול חייב לכלול מתיחות אינטנסיביות לשרירי השוק (Calf stretching) כדי לשפר את טווח התנועה בקרסול. ללא שיפור הטווח, הגורם המכני לבעיה נשאר.
- ניהול משקל: ירידה במשקל היא אסטרטגיה ארוכת טווח קריטית למניעת הישנות הבעיה.
- פרופיל המטופל: המטופל ה"קלאסי" אינו הספורטאי שרץ יותר מדי, אלא אדם בגיל הביניים, בעל עודף משקל, עם שרירי רגליים אחוריים נוקשים.