Significant Risk Factors for Plantar Fasciitis: A Systematic Review and Meta-Analysis (גורמי סיכון מובהקים לפלנטר פצייטיס: סקירה שיטתית ומטה-אנליזה
חוקרים: van Leeuwen, K. D., Rogers, J., Winzenberg, T., & van Middelkoop, M. פורסם בכתב העת: Journal of Foot and Ankle Research שנת פרסום: 2016
1. רקע ומטרת המחקר
במשך עשורים, רופאים ופיזיותרפיסטים התווכחו מהו הגורם העיקרי לדורבן. מחקר אחד טען שזה פלטפוס, אחר טען שזה משקל, ושלישי טען שזו ריצה על אספלט. חוסר האחידות יצר בלבול בטיפול. מטרת החוקרים: לעשות סדר בבלאגן. הם סרקו מאגרי מידע רפואיים עצומים (כמו PubMed ו-Embase) וסיננו מתוך אלפי מחקרים רק את אלו שעמדו בסטנדרטים מחמירים של איכות מדעית. בסופו של דבר נכללו בסקירה 51 מחקרים רלוונטיים.
2. מתודולוגיה (החידוש הגדול)
החוקרים הבינו שטעות נפוצה בעבר הייתה לערבב בין אוכלוסיות. לכן, הם חילקו את הניתוח לשתי קבוצות נפרדות לחלוטין:
- אוכלוסייה כללית (Non-athletic): אנשים רגילים, עובדים, מבוגרים.
- אוכלוסייה ספורטיבית (Athletic/Runners): רצים ואצנים.
ההפרדה הזו חשפה שגורמי הסיכון שונים לגמרי בין הקבוצות, תובנה ששינתה את הגישה הטיפולית.
3. ממצאים מפורטים – אוכלוסייה כללית
כאשר מנתחים את האדם הממוצע (שאינו אצן מקצועי), הממצאים הם חד-משמעיים:
א. זיז גרמי בעקב (Calcaneal Spur)
המטה-אנליזה מצאה קשר חזק מאוד בין הימצאות "זיז" (בליטה של עצם בעקב בצילום רנטגן) לבין כאבים.
- המשמעות: אנשים שסובלים מכאבי דורבן הם בעלי סבירות גבוהה מאוד להימצאות זיז גרמי בצילום, פי כמה מאנשים ללא כאב.
- ההסבר המדעי: הזיז עצמו הוא כנראה לא הגורם לכאב, אלא התוצאה. מתח כרוני של שנים ברצועת כף הרגל מושך את העצם, והגוף מגיב בבניית עוד עצם (הסתיידות) בנקודת החיבור. כלומר, הזיז הוא עדות להיסטוריה ארוכה של עומס לא מטופל.
ב. מדד מסת גוף (BMI)
שוב, כמו במחקר של Riddle, ה-BMI התגלה כגורם מנבא חזק. הסקירה אישרה כי באוכלוסייה הכללית, זהו הגורם ההפיך (שניתן לשינוי) המשמעותי ביותר. כל יחידת עלייה ב-BMI מעלה את הסיכון באופן מדיד.
ג. טווח תנועה (Dorsiflexion)
הסקירה איששה את הממצאים שמגבלה בכיפוף הקרסול היא קריטית. נמצא שאנשים עם טווח תנועה מצומצם הם בעלי סיכון מוגבר משמעותית.
4. ממצאים מפורטים – אוכלוסייה ספורטיבית (רצים)
כאן התמונה משתנה. אצל רצים, ה-BMI הוא גורם פחות משמעותי (רובם במשקל תקין). הגורמים שנמצאו אצלם היו:
- היסטוריה של פציעות: רץ שכבר סבל בעבר מבעיה בגיד אכילס או מדורבן, נמצא בסיכון גבוה מאוד לחזרת הפציעה.
- מבנה כף הרגל (Varus/Valgus): סטיות במנח כף הרגל (כמו רגל שקורסת פנימה בצורה מוגזמת בריצה) הן גורם סיכון אצל רצים, יותר מאשר אצל האדם העומד. הסיבה היא שבזמן ריצה, כוחות התגובה מהקרקע הם פי 3 ממשקל הגוף, ולכן כל סטייה קטנה מועצמת.
5. הדיון המדעי: מה לא נמצא כגורם סיכון?
אחד החלקים החשובים בסקירת-על הוא להפריך מיתוסים. החוקרים מצאו שגורמים מסוימים שחשבו שהם קריטיים, הם למעשה בעלי ראיות חלשות או סותרות:
- גובה הקשת (Arch Height): בעוד שיש קשר מסוים, הוא אינו חזק כפי שחשבו. לא כל מי שיש לו פלטפוס יפתח דורבן, ולא כל מי שיש לו קשת גבוהה יסבול מכך. זהו גורם משני לעומת הגמישות והמשקל.
- הבדל באורך רגליים: לא נמצאו ראיות חזקות לכך שהבדל מינורי באורך הרגליים הוא גורם סיכון משמעותי לדורבן.
6. המסקנות הקליניות והשורה התחתונה
החוקרים סיכמו את העבודה בהמלצה לאנשי מקצוע לבצע פרופיילינג (Profiling) של המטופל:
- אם נכנס למרפאה אדם מהיישוב (לא ספורטאי): הטיפול חייב להתמקד בהורדת עומס (ירידה במשקל), נעליים תומכות ושיפור גמישות הקרסול. צילום רנטגן כנראה יראה זיז, אך אין להתרגש ממנו אלא לטפל ברקמה הרכה.
- אם נכנס אצן: יש לבדוק את טכניקת הריצה, את תוכנית האימונים (האם העלה עומס מהר מדי?) ואת ההיסטוריה של הפציעות שלו. אצלו, הורדת משקל כנראה לא תהיה הפתרון.
לסיכום הסדרה: שלושת המחקרים יחד בונים תמונה שלמה:
- Riddle (2003): לימד אותנו שהשמנה ונוקשות בקרסול הם האשמים העיקריים.
- Werner (2010): לימד אותנו שהסביבה (בטון) וההתנהגות (החלפת נעליים) קריטיות לעובדים.
- van Leeuwen (2016): לימדה אותנו שיש הבדל תהומי בין רצים לאנשים רגילים, ושהזיז בעקב הוא רק סימן לעומס, לא הבעיה עצמה.