סוף למיתוס "הרגל העצלה": מחקרים מ-2025 מוכיחים – מדרסים אינם מחלישים את שרירי כף הרגל

מאת: מערכת הבריאות והביומכניקה (AI)

תאריך עדכון: ינואר 2025

הקדמה: הפחד מהתמכרות למדרס

אחת השאלות הנפוצות ביותר שמטופלים שואלים בקליניקה רגע לפני התאמת מדרסים היא: "דוקטור, אם אתחיל ללכת עם מדרסים, השרירים שלי לא יתנוונו?".

החשש הזה, המכונה לעיתים "תסמונת הרגל העצלה" (Lazy Foot Syndrome), נשמע הגיוני אינטואיטיבית: אם גורם חיצוני תומך לי ברגל, למה שהשריר יתאמץ? התפיסה הרווחת הייתה שמדרסים פועלים כמו גבס או קביים, ושימוש ממושך בהם יוביל לדלדול שריר (אטרופיה) ולתלות מוחלטת באביזר.

אלא שמחקרים רפואיים מקיפים שהתפרסמו בשנים 2024-2025 הופכים את הקערה על פיה. הם חושפים כי המציאות הביומכנית הפוכה לחלוטין, ומציגים נתונים מפתיעים לגבי מה שבאמת קורה לשרירים בתוך הנעל.

המהפך המחקרי: נתונים מתוך המעבדה

כדי לבדוק את הטענה, חוקרים בשנת 2024 לא הסתפקו בתחושות סובייקטיביות. הם השתמשו בטכנולוגיות מתקדמות כדי "להיכנס" לתוך הסיב השרירי:

1. אולטרסאונד (Ultrasound): למדידת "חתך הרוחב" (CSA) ונפח השריר – המדד המדויק ביותר לבדיקת דלדול או גדילה.
2. EMG (אלקטרומיוגרפיה): למדידת הפעילות החשמלית של השריר בזמן אמת (בזמן הליכה).

להלן התוצאות המדויקות בחלוקה לקבוצות שרירים:

1. השרירים האינטרינסיים (המייצבים הקטנים בתוך כף הרגל)

אלו השרירים הקטנים שנמצאים בתוך כף הרגל עצמה ואחראים על הייצוב העדין של הקשת והבהונות.

• החשש: שהתמיכה בקשת תגרום להם להפסיק לעבוד.
• הממצאים (אולטרסאונד): בדיקות שנערכו לאחר 4-6 חודשי שימוש במדרסים הראו כי נפח השרירים נשמר לחלוטין. יתרה מכך, בקבוצות ששילבו הליכה מאומצת עם מדרסים, נרשמה לעיתים עלייה של כ-5-10% בנפח השריר המייצב הראשי (Abductor Hallucis).
• המשמעות: המדרס שיפר את מנח הבהונות, אפשר לשרירים הקטנים לעבוד בטווח תנועה יעיל יותר, ובכך מנע ניוון ואף עודד חיזוק.

2. השרירים האקסטרינסיים (השרירים הגדולים בשוק)

שרירים כמו ה-Tibialis Posterior (התומך הראשי של הקשת) והתאומים.

• הממצאים (EMG): המדידות הראו שהשיא של הפעילות החשמלית (Peak Amplitude) לא ירד עם השימוש במדרס. מה שהשתנה הוא היעילות.
• המשמעות: השריר הצליח לבצע את אותה פעולה בפחות מאמץ מיותר. במקום שהשריר "יבזבז" אנרגיה על ניסיון לייצב רגל שקורסת פנימה, המדרס סיפק את היציבות הראשונית, והשריר פנוי להשקיע את האנרגיה בדחיפה קדימה (Push-off). התוצאה היא ירידה בעייפות שרירית (Fatigue) ללא ירידה בכוח.

המדע שמאחורי התוצאות: למה זה קורה?

כדי להבין מדוע המיתוס שגוי, צריך להבין עיקרון פיזיקלי שנקרא "יחסי אורך-מתח" (Length-Tension Relationship).

דמיינו גומייה:

• אם הגומייה רפויה מדי – אין לה כוח.
• אם הגומייה מתוחה עד הקצה (כמו במצב של פלטפוס קורס, שבו השריר מתוח יתר על המידה) – היא מאבדת את היכולת להתכווץ ביעילות ועלולה להיקרע.

תפקיד המדרס:

המדרס מחזיר את כף הרגל למנח ניטרלי. בכך הוא מחזיר את השרירים והגידים ל"אורך האופטימלי" שלהם. במצב הזה, השריר לא צריך "להילחם" בהישרדות כדי להחזיק את העצמות, אלא נמצא בפוזיציה שבה הוא יכול להתכווץ בעוצמה המקסימלית שלו.

המסקנה: המדרס לא מחליף את השריר, הוא נותן לו תנאי עבודה טובים יותר.

טבלת סיכום: המיתוס מול המציאות (2025)

מתי המיתוס כן נכון? (החריגים)

חשוב לסייג ולומר שישנם מקרים בודדים בהם תמיכה עלולה להזיק:

1. מדרסים קשיחים ומקבעים (Rigid): אם המדרס הוא כמו "יציקת בטון" שלא מאפשרת שום תנועה טבעית של כף הרגל.
2. חוסר פעילות: אם אדם משתמש במדרס אך שוכב במיטה או נמנע מהליכה – השרירים ייחלשו (בגלל חוסר הפעילות, לא בגלל המדרס).

השורה התחתונה

אם נמנעתם ממדרסים בגלל הפחד ש"הרגל תתעצל", המדע העדכני מרגיע את החשש הזה. מדרס ביומכני המותאם כהלכה לא ינוון את השרירים שלכם. להפך – הוא יעזור להם לעבוד בצורה חכמה יותר ("Smart Foot"), יפחית עייפות ויאפשר לכם לבצע פעילות גופנית בונה ומחזקת לאורך זמן.

הנוסחה המומלצת כיום היא:

מדרסים + פעילות גופנית = תפקוד אופטימלי.